תיאטרון פלסטיני

מאת פרופ' ראובן שניר

ניצנים ראשונים של תיאטרון פלסטיני בעל תכונות ייחודיות צצו בציבור הערבי בארץ ישראל עוד לפני 1948, אך הז'אנר לא הצליח לצבור יוקרה ולא נחשב אז כלי תרבותי המשתתף בעיצוב הזהות הלאומית הפלסטינית. השירה, שהייתה הז'אנר היוקרתי בתרבות הערבית עד אמצע המאה העשרים, ובכלל זה בתרבות הערבית המקומית בתקופת המנדט, הייתה דומיננטית במאבקה של התנועה הלאומית הפלסטינית נגד התנועה הציונית ושלטונות המנדט. התיאטרון, שהיה חובבני ברובו והתרכז בבתי ספר ובמסגרות חינוכיות שונות, שימש בעיקר למטרות דידקטיות וחינוכיות כמו גם לשעשוע ולבידור. פה ושם – ובמיוחד בשנות הארבעים - היו ניסיונות להקמת להקות תיאטרון, בדרך כלל כחיקוי ללהקות תיאטרון מן העולם הערבי שביקרו בפלסטין, בעיקר ממצרים, אבל הניסיונות הללו היו מוגבלים ומקומיים וספגו מכת מוות בעקבות הנכבה - חורבנה של החברה הפלסטינית, הריסת מאות כפרים ועקירתם של מאות אלפים מאדמתם. הפיצול שהתחולל בציבור הפלסטיני עם הקמת מדינת ישראל והתנאים הסוציו-פוליטיים החדשים שאליהם נקלעו הפלסטינים במדינה היהודית שזה עתה קמה, במחנות הפליטים, בגדה המערבית וברצועת עזה, כמו גם בפזורה הפלסטינית בעולם הערבי ומחוצה לו, עיכבו את התפתחות התיאטרון הפלסטיני המקצועי בעוד כמה עשורים, אם כי בחלקים אחרים של העולם הערבי התפתחו באותה תקופה מסגרות דרמטיות ותיאטרוניות מרשימות.

בשנות החמישים והשישים היו הפלסטינים עסוקים במאבק על קיומם החומרי, והתנאים הפוליטיים והכלכליים שבמסגרתם חיו האמנים ואנשי התרבות בריכוזים הפלסטיניים השונים הגבילו פעילות תרבותית רצינית כלשהי, קל וחומר כשמדובר בפעילות מורכבת כמו תיאטרון המצריכה גם משאבים חומריים לא מעטים. בניגוד לשירה ולפרוזה, כתיבת הטקסט הדרמטי היא רק שלב אחד באמנות התיאטרון, ומימוש השלבים המעשיים של העלאת מחזה על במה כלשהי, גם אם לא מדובר במסגרת מקצועית או מסחרית, מחייב משאבים שהציבור הפלסטיני באותן שנים לא היה מסוגל לגייס. זהו גם אחד הגורמים המשמעותיים לפיגור בכתיבה הדרמטית ולרפיון ידי מחזאים פלסטינים מוכשרים, שלא ראו כל סיכוי ממשי להעלאת יצירותיהם על הבמה. מעקב אחר התפתחות אמנות התיאטרון המקצועי בעולם הערבי מוכיח שבכל מקום שבו התפתחו מסגרות תיאטרוניות רציניות, צמחה גם כתיבה דרמטית רצינית.

במגזר הערבי בגבולות מדינת ישראל נעשה ניסיון מסוים לפתח פעילות תיאטרונית, בעיקר בחסות גורמים ממשלתיים, אך בשל אופייה הממסדי המגמתי אין היא תופסת מקום כלשהו בהיסטוריה של התרבות הפלסטינית, בוודאי לא בזאת שנכתבת על ידי חוקרים פלסטינים. הפעילות הזאת, שהתקיימה בין השאר בסיוע המחלקה הערבית בהסתדרות, נתפסה על ידי אנשי התרבות הפלסטינים המקומיים כשואפת לבטל את הצביון הפלסטיני של הציבור הערבי בישראל, לטשטש את מאפייניו התרבותיים הייחודיים ולהביא אותו להזדהות עם מטרות המדינה היהודית הציונית. לפיכך, שיתוף הפעולה עם הגורמים הממסדיים בתחום זה היה מוגבל מאוד, ורק בעקבות מלחמת 1967 ניתנה לו תנופה משמעותית.

אחד המחזות הראשונים שנכתבו תוך מודעות למושגים המערביים של הז'אנר ואשר בישרו את הולדת התיאטרון הפלסטיני המקצועי בשנות השבעים הוא קרקאש מאת סַמיח אל-קאסם (2014-1939). המחזאי, אחד מחשובי המשוררים הפלסטינים בימינו, סיים את כתיבת המחזה ב-21 בנובמבר 1969 והוא יצא לאור במרס בשנה שלאחר מכן. המחזה נכתב בצל האיחוד מחדש של כל ענפי הישות הפלסטינית, שהפך לנקודת מפנה בתולדות העם הפלסטיני לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית. מבעד למחזה זה ניתן גם להתחקות אחר מכלול גורמי ההשפעה על תנועת התיאטרון הפלסטיני ומקורות ההשראה שלה. המחזה נכתב על רקע התנסויותיו האישיות של המחזאי עצמו, כליאתו בבתי סוהר ישראליים והצנזורה שהופעלה נגד יצירותיו. סמלית העובדה שדווקא קרקאש היה הטקסט הדרמטי ששימש את להקת התיאטרון עאא'לת אל-מסרח (משפחת התיאטרון), שנוסדה בשלהי 1970 ברמאללה ומאוחר יותר הייתה לגרעין התיאטרון הלאומי הפלסטיני: עאא'לַת אל-מסרח התחילה בחזרות על המחזה והתכוננה להעלות אותו בפני קהל צופים בגדה המערבית, אבל שלטונות הצבא מנעו זאת, כפי שקרה במקרים רבים בהמשך, כשהצנזורה הישראלית התערבה ושיבשה את הכוונות להעלות מחזות פלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

עאא'לַת אל-מסרח שימשה גרעין ללהקת התיאטרון בַּלאלִין (בלונים) האוונגארדית, שהוקמה על ידי פרנסוא אבוּ סַאלִם (2011-1951), הדמות המרכזית בתקופה הפורמטיבית של תנועת התיאטרון הפלסטינית בשנות השבעים. יחד עם קבוצת אנשי תיאטרון פלסטינים מישראל ומהגדה המערבית, הניח אבו סאלם את היסודות לתיאטרון הפלסטיני המקצועי, שגולת הכותרת שלו היא להקה שהתבססה על חברי בַּלאלִין ואימצה לה את השם אל-חַכּוַאתי, ומאוחר יותר הוכרה כלהקת התיאטרון הפלסטינית המקצועית הראשונה. בחירת השם לא הייתה מקרית: אל-חַכּוַאתי הוא מספר הסיפורים בתרבות הערבית והפלסטינית עד העת החדשה, והוא נהג להופיע בבתי קפה ובמקומות כינוס מרכזיים ולספר מעשיות עממיות, למשל סיפורים מן הפולקלור הערבי כמו סיפורי אלף לילה ולילה, ענתרה וזיד אל-הלאלי. בכך רמזו מחוללי התיאטרון הפלסטיני שיצירתם התיאטרונית אינה נסמכת רק על התרבות המערבית ואיננה גם חיקוי עיוור של התיאטרון הערבי בעל האוריינטציה המערבית, אלא היא נסמכת על שורשי התרבות הערבית העממית הקדומה. בעיצוב הבמה והדיאלוגים לא היה קשה לזהות את המאפיינים העממיים שעליהם נסמך התיאטרון הפלסטיני.

בין היצירות המרכזיות שהעלה תיאטרון אל-חכואתי ראוי לציין את בסם אל-אב ו-ל-אם ו-ל-אבן (בשם האב, האם והבן) (1978), העוסק בסיפורה של משפחה – מיקרוקוסמוס של החברה הפלסטינית – החיה תחת הכיבוש הישראלי, ובעת ובעונה אחת נאבקת בשאלות של מסורת ומודרניזציה בחברה שמרנית. הכיבוש מוצג רק כנדבך אחד שבגינו לא מצליחה החברה הפלסטינית להשתחרר מנחשלותה, וחִצי הביקורת מופנים גם אל גורמים פנימיים בתוכה, כמו למשל הדבקות במסורת, גם אם אינה מועילה, ומעמדה הנחות של האישה. מחזה אחר, מחג'וב מחג'וב (1980-1981), על שם הדמות המרכזית בו, עוסק בעלילותיו של משתף פעולה עם שלטונות ישראל, כאשר התרחשויות המחזה נפרשות על פני שלושה לילות המשקפים את החיים תחת עול הכיבוש. ג'לילי, יא עלי (עלי הגלילי) (1983) עוסק בדמותו של פלסטיני החי בגבולות ישראל ועובר משבר זהות במגע עם החברה היהודית, שאמנם פותחת לו את זרועותיה אך בו בזמן מבהירה את גבולות חירותו האישית והלאומית. המחזה אריח'א, עאם צפר (יריחו, שנת האפס) הוצג לאחר חתימת הסכמי אוסלו והתמקד ביחסי התרבויות הערבית והמערבית מבעד לדמותו של הגיבור אסלאם, פליט הסובל פיזית ונפשית ממוראות הכיבוש, ויחסיו עם תיירת הקצה בחומרנות המערבית ומחפשת מפלט רוחני בתרבות הערבית. סימנים של פיוס ישראלי-פלסטיני נראים באופק, אבל אסלאם מסרב לנטוש את המאבק המזוין – הוא מוותר על פיגוע התאבדות שתכנן לבצע ובמקום זאת פוצח בריקוד מיסטי, שסיומו באקסטזה המביאה למותו. אסלאם אמנם מת, אבל כדרך המיסטיקנים הסוּפים, הוא ממשיך לחיות בתוך האלוהים. השחקן אכרם תלאוי (יליד 1960), שגילם את דמותו של אסלאם, התייחס לסצנת ההתאבדות המיסטית בסופו של המחזה כמסר אופטימי – אסלאם מוותר על משימת התאבדות נגד מטרה ישראלית ותחתיה מתייחס לפעמי השלום המתקרבים כשעת אפס שתאפשר לשני הצדדים להסתכל על התמונה בכללותה. גם התקווה הזאת התפוגגה במהרה, והתאבדותו של אבו סאלם ב-2011 סימלה את קץ תור הזהב של התיאטרון הפלסטיני.

כשמדברים על תיאטרון פלסטיני אי-אפשר להתעלם מפעילויות דרמטיות ותיאטרוניות בלשון הערבית במגזר הפלסטיני בישראל מאז קום המדינה. בעשורים הראשונים הייתה הפעילות הזאת ממסדית, בעיקר בנצרת ובחיפה, ונתמכה על ידי גורמים ממשלתיים ועל ידי ההסתדרות למטרות תעמולתיות ציוניות וכדי להדגיש את תרומתה של המדינה לקידום המגזר הערבי בישראל. רק אחרי מלחמת 1967 לבשו הפעילויות הללו צביון לאומי ופלסטיני יותר, ואז בדרך כלל התנער מהן הממסד וסירב לתמוך בהן. מקרה מיוחד הוא תיאטרון אל-מידאן בחיפה, שהוקם ב-1994 על ידי שולמית אלוני, שרת החינוך והתרבות בממשלת רבין, ובסיוע ראש העיר דאז עמרם מצנע, באמצעות המועצה לתרבות ואמנות. תיאטרון זה ידע עליות ומורדות והתפרסם ב-2014, עת העלה את ההצגה אל-זמן אל-מואזי (הזמן המקביל) מאת בשאר מורקוס (יליד 1991) ובבימויו. ההצגה מתארת את חוויותיו בכלא של האסיר הביטחוני וליד דקה (יליד 1961), המרצה מאסר עולם בגין חברותו בחוליית המחבלים שחטפה, עינתה ורצחה את החייל משה תמם ב-1984. בעקבות התהודה הציבורית שהתעוררה והתנגדויות של שרים ממפלגות הימין, עלתה דרישה להפסיק את המימון הציבורי לתיאטרון. חשוב גם להזכיר את מעורבותם של אנשי תיאטרון פלסטינים בחוויה התיאטרונית העברית-ישראלית: במסגרת תיאטרונים ממוסדים, כמו למשל השתתפות של שחקנים פלסטינים בהצגות בתיאטרון העברי (בדרך כלל בתפקידים של ערבים), בסרטים ובהצגות "פלסטיניים" הפונים לציבור הישראלי או בהצגות ובסדרות שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

Jawad, Rania, "Ashtar’s Forum Theatre: Writing History in Palestine", Journal of Dramatic Theory and Criticism 23(1) (2008), pp. 115-130.

Johansson, Ola and Wallin, Johanna (Eds.), The Freedom Theatre Performing Cultural Resistance in Palestine (New Delhi: LeftWord Books, 2018).

Snir, Reuven, "The Emergence of Palestinian Professional Theatre after 1967: al-Balālīn Self-Reference Play al-‘Atma (The Darkness)", Theatre Survey 46(1) (2005), pp. 5-29.

Snir, Reuven, Palestinian Theatre (Wiesbaden: Reichert, 2005).

Snir, Reuven, "Palestinian Theatre: Historical Development and Contemporary Distinctive Identity", Contemporary Theatre Review 3(2) (1995), pp. 29-73.

Wallin, Johanna (Ed.), Rehearsing Freedom: The Story of a Theatre in Palestine (New Delhi: LeftWord Books, 2017).