פעמונים ורכבות

מאת פרופ' שמעון לוי

תסכיתי השואה הישראליים הם טקס זיכרון פולחני שבו רשאים המתים לדבר אל החיים. דוגמה מעולה המדגימה התרשמות זו היא יצירתו הרדיופונית של יהודה עמיחי. המשורר העברי המוכר היטב, שתורגם רבות, היה גם אחד מתסכיתאי הרדיו הראשונים והטובים ביותר. פעמונים ורכבות נכתב במיוחד לרדיו ושודר ב-1962 כאחד הניסיונות הראשונים, הדרמטיים בכלל והרדיופוניים בפרט, לגעת בשואה. התסכית מספר את סיפורו של יוחנן, שחי ליד פסי הרכבת היחידים המוליכים לירושלים - המסילה מגיעה עד שולי גיא בן הינום, גיאוגרפית ומטפורית. יוחנן נוסע לגרמניה לגבות שילומים על קרוביו שנספו בשואה ועבור בית, אירועים מקבילים לביוגרפיה של עמיחי, ומתעמת במולדתו הישנה עם זהותו כילד, המיוצגת בשמו הקודם, הנס. הוא מבקר את דודה הנרייטה, יהודייה זקנה השוהה בבית אבות, שייסדה הממשלה הגרמנית.

היצירה, הפשוטה לכאורה אך מורכבת מבחינת דימוייה הצליליים, נפתחת בצלצול פעמוני כנסייה, מעין עיצוב נוף-צליל רדיופוני "חיובי". הנס-יוחנן, שעזב את עיירת מולדתו כילד, מעלה את זיכרונותיו מגרמניה הטרום-נאצית דרך צלצול הפעמונים בישבו עם הנרייטה בגן. פעמון אחד משמיע דו-רה-מי-פה-סול-סול-סול - הפתיחה לשיר הילדים הגרמני "Fuchs du hasst die Gans gestohlen". המוזיקה מקשרת את הפעמונים לילדותו המוקדמת של הנס. מילות השיר הגרמני גם הן אינן מקריות בהקשר הנוכחי של מי שבא לתבוע גזילה: "שועל, אתה גנבת את האווזה, תחזיר אותה, תחזיר אותה, פן יבוא הצייד וייקח אותך ברובה שלו..." הנרייטה מפנה את תשומת לבו של הנס ליהודים מבוגרים היושבים בגן במרחק-מה מהם. היא כמעט שוטחת בפניו תחינה לזכור את גברת גרינפלד, ששלושה מאחיה נשרפו, אך זה שחי בארגנטינה אינו כותב לה, מת יותר מהאחים המתים. הנס אינו זוכר, אך מעיר עד מהרה: "זהו גן עדן של רוחות רפאים".

בתסכית אכן נוצר מעגל רפאים, שבו, על אף שהנרייטה והנס משוחחים זה עם זה, הם אינם תמיד מבינים זה את זה; סביבם שותקים הזקנים, שעליהם מדברים, ובמעגל רחב יותר - כל הנשמות המתות האחרות של יהודי גרמניה שנספו. רכבות חולפות ללא הרף בסמוך. בעוד הנס מכיר את ניגון הפעמונים אך טועה לעתים בזיהויו, הנרייטה יודעת בדיוק איזו רכבת חולפת לידם, אם רכבת נוסעים גרמנית רגילה או רכבת משא, "כמו זו שלקחה אותנו אל המחנות". הנס והנרייטה שקועים כל אחד ואחת בנבכי הזיכרון שאינו מתמסר לתקשור.

בחלק השני של התסכית הנס והנרייטה נענים לצלצול פעמון ארוחת הערב ונכנסים לחדר אוכל דומם. איש מהנוכחים אינו מדבר, רק שקשוק הסכו"ם נשמע באווירת הרפאים, המועצמת דרך הטקסט המילולי והפעלולים ברקע. הנס פוגש את הנזירה העיוורת טרזה, המגישה אוכל למתים החיים. "רק אלו שלא עשו כל רע מנסים לכפר, כל היתר חיים בנס הכלכלי", היא אומרת. שמה של הנזירה מרמז על שמו של טירסיאס העיוור שראה את העתיד במיתוס של אדיפוס. האוכל שמגישה טרזה לזקנים היהודים במוסד עולה במעלית שירות ממעמקי מטבח דמוי גיהינום, מלווה בעוד צליל פעמון. בשולחן הסמוך פוגש הנס את מר רוזנברג, לשעבר מורו הנערץ ומטיל המורא, ואת אשתו. בתם מתה באחת מצעדות המוות, ומאז הם אינם מסוגלים לדבר זה עם זה. הנרייטה מתווכת ביניהם בדיבור. הילדה המתה לורה הייתה חברת ילדות של הנס, ובנוכחות הוריה הוא נזכר בשירי ילדים ששרו יחד. בהקשר הנוכחי מקבלים השירים התמימים משמעות מקאברית, כפי שכל אירוע תמים מקבל לאורה של זוועה.

בחלק השלישי והאחרון של התסכית, הנס והנרייטה שבים לגן. רק לאחר ששאל אותה על חייה, הוא מורשה עתה לשמוע את הסיפור כולו. היא אינה עלמה, "פרוליין", כפי שחשב, אלא אישה נשואה, "פראו" הנרייטה. במחנה הריכוז נישאה לרודולף, שנרצח זמן קצר לאחר מכן בידי הנאצים. הנס מבקש ממנה להצטרף למשפחתו בירושלים. הוא מספר שהוא, בשונה מאורפיאוס, לא הצליח להשיב את לורה (האומנם רמז גם ללורליי, נערת נהר הריין בשירו של היינריך היינה היהודי, שהפך שיר עם גרמני?) מעולם המתים. הנרייטה איננה מבינה. הנס מבקש להציל עכשיו אותה מבית האבות היהודי-גרמני.

עמיחי עזב את גרמניה כילד בן 12 והגיע לפלשתינה. הנס-יוחנן, בן דמותו, מנסה להשיב את ילדותו האבודה בגרמניה ולעבד אותה לתוך ההווה הישראלי שלו. עבור הנס וגם לאוזני המאזין לתסכית, הנרייטה הופכת בהדרגה לקול חי של זיכרונות מעולם שהושמד. היא "שומרת" מטעם עצמה כדי להבטיח ש"זה" לא יקרה שוב. רק לקראת הסיום מגלים מדוע הנרייטה לא תבוא עם הנס לירושלים. בין צלצולי פעמונים ורעש רכבות היא חוזרת שלוש פעמים, באפותיאוזה רדיופונית מרגשת המלווה פעלולים גוברים של פעמונים ורכבות: "אני חייבת להישאר, כי אני מכירה את לוחות הרכבות". בסוף משתנה נקודת המבט. מה שהחל בנקודת מבט ישראלית חקרנית מסתיים בהבנה ובחמלה לעמדתה האמיצה והמיוסרת של הנרייטה.

בעוד פעמונים עשויים לצלצל משמעויות שונות באוזני ישראלים, רכבות בתודעה הישראלית היהודית מעוררות מיד דימויי שואה. עמיחי מעצב את הפרוזה הפואטית שלו לא רק באמצעות הרמיזה וייצוג שכבות על שכבות של מסורות יהודיות, אלא גם בשימוש חסכוני ויעיל ביסודות רדיופוניים. ללא מוזיקה, פעלולי הפעמונים, הרכבות, נביחות הכלבים, שקשוק הסכו"ם וכו', כמו גם הדממות הרבות בתסכית - כל אלה מחליפים בכוונה תחילה את אי-יכולתן של המילים לתאר את הזוועות. קולה של הנרייטה נותר מאחור, צועק אחרי הנס-יוחנן לא לשכוח את סיכת הראש של לורה, כשהוא, בדומה לאורפיאוס נפחד, מותיר אחריו אותה, כמו את לורה, כדי לשוב לביתו שעל סף גיא בן הינום בירושלים, בישראל.

תסכיתי רדיו כמו פעמונים ורכבות דובבו את הנושא המושתק של השואה עוד לפני משפט אייכמן (נקודת הציון המקובלת לתחילת הדיבור ה"רשמי" על השואה בציבור הישראלי). ניתן גם לטעון שהרדיו, בשל היותו הממצע (המדיום) הפרפורמטיבי הציבורי האינטימי ביותר, אולי גם שימש קול ייחודי לניצולים ולמשפחותיהם, כמו למשל בתוכנית המדור לחיפוש קרובים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

עמיחי, יהודה, פעמונים ורכבות (מחזות ותסכיתים) (תל אביב: שוקן, 1992).

שקד, גרשון, גל חדש בספרות העברית (תל אביב: ספריית פועלים, 1972).