תיאטרון זווית, 1968-1959
תיאטרון זווית, 1968-1959
מאת פנינה גרי
זווית של פרוור
מזווית לחוצה ובדידות מרווחת,
מפגישה בסמטה, מנפנוף של מטפחת,
עשויות שמחותיו של פרוור העולם.
(נתן אלתרמן)
"תלמידי כיתה ב' , מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?" שאל אותנו המורה בסיום החגיגי של שנת הלימודים 1934 במושב נהלל, שייסדו הורינו, חלוצי העלייה השנייה והשלישית. כל הילדים הצביעו. רובם רצה להיות חקלאים, איכרים עובדי אדמה. היינו גאים בהורינו, שהגשימו את חלומם והנחילו אותו גם לנו, דור ראשון של צברים: לבנות את המולדת, לגאול את הקרקע, לברוא את היהודי החדש. רק אני הרמתי אצבע ואמרתי: "אני רוצה להיות שחקנית!" היה אז מוזר לחלום על תיאטרון, קצת כמו לבגוד בייעודנו החקלאי. קראו לי בלעג עירונית ומפונקת. אבל היו גם שעודדו.
אנשי נהלל אהבו תיאטרון. לא הייתה הצגה שלא הייתה מוזמנת, הכפר היה לובש חג כשהתיאטרון הופיע. כשהאוטובוס ובו השחקנים הגיע, אנחנו, הילדים המעריצים, כבר חיכינו להם וליווינו אותם לבתי החברים - לכל שחקן הייתה משפחה קבועה שהתארח בה. אני הייתי מארגנת קטיף פרחים מגינות המשקים, וזר הוגש לכל שחקן בתום ההצגה. אחריה הייתה נערכת מסיבה מתובלת בשירים רוסיים ובברכות הדדיות: אנשי התיאטרון הודו לחלוצי נהלל, שהם "בונים את המולדת", וחברי נהלל שיבחו את השחקנים על "פיתוח התרבות העברית" ועל "הבאת חוויית התיאטרון לכל פינות הארץ".
1945. הייתי בדרך להגשמת החלום. התחלתי ללמוד בסמינר לגננות בתל אביב. כשאסיים, אעבוד בבוקר כגננת כדי לפרנס את עצמי, ובו בזמן אנסה להתקבל לסטודיו למשחק ליד תיאטרון הבימה, שפעל בשעות הערב והיה בית הספר היחידי למשחק אז בארץ, כדי להיות שחקנית מקצועית, חלומי מילדות.
1948. מלחמת השחרור פרצה, וכל החלומות הפרטיים השתבשו כשהגורל הכה גם בנו: שבוע לפני חתונתנו נהרג חברי עלי בן-צבי במארב של כנופיית מרצחים בשדות בית קשת, קיבוצו. כחצי שנה הייתי בהלם. אחר כך התנדבתי לנסוע לגרמניה במשלחת מורים וגננות מטעם הסוכנות היהודית, לטפל בילדי הפליטים, לארגן להם גני ילדים ברמה מקצועית, ללמד את המקצוע ל"גננות", שנבחרו לתפקיד רק משום שידעו עברית.
הייתי ממונה על חמישה מחנות פליטים סביב העיר מינכן, שבהם שוכנו הפליטים בתום מלחמת העולם השנייה. גם משרדי הסוכנות היהודית היו במינכן, בה גרנו כל חברי המשלחת ומשם התנהלו כל פעולותיה ומבצעיה. שנת ההתנדבות והמפגש עם שארית הפליטה הייתה לי התנסות עם אנשים ועם מציאות מעולם אחר, ואני זוכרת את עצמי חוזרת לחדרי לאחר יום עבודה ורוצה לצעוק בקול: תודה, אבא ואמא, שהייתם ציונים, חלוצים, ועליתם ארצה ב-1919. למזלי נולדתי בנהלל ומעולם לא שמעתי אפילו הערה אנטישמית אחת. במינכן, שהייתה אז מרכז לעיתונאי חוץ, הכרתי את בעלי לעתיד, רוברט גרי, עיתונאי יהודי-אמריקאי, שבתקופת עבודתו בגרמניה הפך לציוני והתכוון לעלות לישראל.
כמה שנים עברו. בוב בעלי קיבל עבודה בעיתון ג'רוזלם פוסט בירושלים, ואני הייתי אם לשתי תינוקות. חלום התיאטרון הלך והתרחק. לפתע נאלץ בוב לנסוע לביקור ארוך בעיר הולדתו ניו יורק, כי אמו חלתה וביקשה שיחזור לזמן מה ויהיה לידה.
1953–1957. סוף-סוף התאפשר לי להגשים את חלומי וללמוד משחק, למזלי - אצל המורה הדגול לי סטרסברג בבית הספר הפרטי שלו בניו יורק, ולבקר כשומעת חופשית באקטורז סטודיו, בזכות קרן תרבות ישראל-אמריקה, שארגנה זאת לסטודנטים ישראלים. היינו בניו יורק במשך ארבע שנים מעניינות ומאלפות. מלבד לימוד המשחק, צפיתי בכל הצגת תיאטרון, עם גדולי השחקנים וממיטב הרפרטואר. התאהבתי בסוג התיאטרון הקטן והאינטימי - הפרינג', תיאטרון שוליים, שהוא עני בתקציבים אבל עשיר בכישרונות צעירים. אהבתי מאוד את המסגרת הצנועה שבחרו אמנים אלה: אולמות קטנים ואינטימיים, מרתפים, בתי קפה וכנסיות. החלל, שנצבע בשחור דרמטי, הפך לאולם שהכיל בין מאה ל-300 מושבים והוצגו בו תכנים רציניים, לעתים ניסיוניים, על ידי להקת שחקנים קטנה אך מקצועית, ששימשה כר לצמיחתם ולהתפתחותם של כוכבי העתיד.
פנינה גרי מתאפרת
היו לי חלום והחלטה: כשאחזור ארצה, אלמד את התנאים ואנסה להקים תיאטרון כזה גם אצלנו: קטן, צנוע, נודד, שמופיע בכל רחבי הארץ אך מרכזו בתל אביב, מקום מגוריהם של כל השחקנים אז; תיאטרון שמתפרנס מהופעות מכורות בפריפריה וכך מחזיק מעמד כספית, בשילוב מכירת כרטיסים להופעות פתוחות. צפיתי בכמה מחזות שהתאהבתי בהם מיד ותכננתי לייבא אותם אלינו: את בדלתיים סגורות של ז'אן פול סארטר, אחת ההצגות המסקרנות ביותר, ראיתי מוצגת בבית קפה ונשבעתי לעצמי להציג אותה ראשונה. את ברכט על ברכט ראיתי בישיבה במעגל בתיאטרון המקסים "עיגול בריבוע". את ארץ רחוקה, מחזה על חייו של זיגמונד פרויד, ראיתי באחד המרתפים.
והנה סיימתי ארבע שנות לימודי תיאטרון בעיר המיוחדת והמעניינת הזאת, ניו יורק. היו אלה לימודים ממכרים בלב המעבדה התיאטרלית, בכיתה הפרטית ובאקטורז סטודיו, כאמור, אצל המורה המחמיר והידוע סטרסברג, המוערך בעולם התיאטרון. הרצון להתחיל לעבוד בפועל כבר בער בי: לשחק, לעוף בעולם הדמיון, לחיות כל מיני חיים, מצבים ודמויות; חלום של ילדה חולמנית, שמספרת לעצמה סיפורים והם קמים לתחייה על הבמה.
חזרנו ארצה ועברנו לגור בתל אביב, בלב ההתרחשות התיאטרלית. איך מתחילים? בתיאטרונים הקיימים היה האנסמבל כמעט קבוע, לא היה פשוט להתקבל והיה קשה לעבוד ברצף, לרכוש ניסיון. נבחנתי בתיאטרון הקאמרי והציעו לי להתחיל בתפקיד קטן בהצגה מריוס. הבכורה הייתה מתוכננת לעוד שבועיים, והשחקנית שלוהקה לתפקיד עזבה לפתע. עצת הבמאי הייתה: "העיקר להתחיל, זו הזדמנות לדחוף רגל לתיאטרון". התפקיד אמנם היה קטן אבל הביא לי את המזל, את ההזדמנות. זו הגיעה כשהשחקן טורקוב, שראה אותי בהצגה בקאמרי, הציע לי תפקיד בקומדיה שעמד לביים ולשחק בה בתיאטרונו הפרטי זוטא: ירח הדבש של פרופ' ולטר. היה זה תפקיד קומי, נחמד ומרכזי, בהצגה שתנדוד בכל הארץ. בזכות הצגה זו הכרתי את כל תהליך היצירה של הצגה ניידת והפצתה, מעין פרינג' בסגנון ישראלי: הצגות מכורות מראש ביישובים, במושבים ובעיקר בקיבוצים, לפני קהל אוהב תיאטרון; הצגות שגם מספקות פרנסה וגם מאפשרות להופיע בתל אביב, כמעט ללא הכנסה, העיקר, להיות נוכחים גם במרכז.
אולי בזכות החינוך המושבניקי, ניחנתי באופי של יזמית עקשנית והתחלתי לנסות לממש את תוכניתי להציג בארץ את בדלתיים סגורות של סארטר, מחזה פילוסופי מעניין שהיה אז נדיר בסוגו ונחשב אוונגארד. אט-אט הכרתי עוד ועוד שחקנים מארבעת התיאטראות שפעלו בתל אביב. פניתי לכמה מהם בהצעה לשחק במחזה, אך לצערי ולהפתעתי, עברה שנה של חיפושים ולא מצאתי מעוניינים.
הופעה בתיאטרון שוליים לא הייתה אז מכובדת ומשתלמת מספיק, גם בעיני הקהל וגם בעיני שחקניו. בתל אביב פעל רק תיאטרון קטן פרטי אחד בהנהלת מיקו (מיכאל) אלמז, שהחזיק בקושי מעמד ולאחר שנים ספורות התפרק. היו עוד שתי קבוצות שחקנים שהופיעו בעיקר בקיבוצים, בנדידה מתמדת, בלי בית קבוע, והעלו בעיקר מחזות מקוריים, שנעלמו עם יוצריהם לאחר תקופות הרצה קצרות.
עוד שנה עברה ולפתע, בגלל המצב הכלכלי הקשה, היה גל של פיטורי שחקנים צעירים: זהרירה חריפאי הייתה בין מפוטרי הקאמרי, ושמוליק עצמון פוטר עם כמה מצעירי הבימה. שניהם הסכימו להתחיל בחזרות על בדלתיים סגורות בתנאי שהעבודה תיעשה בסודיות עד סיום החזרות. ואז, רק לאחר שנזמין לחזרה כללית את הבמאי פיטר פריי ואת הסטודנטים שלו מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ורק אחרי שיאשרו את רמתה המקצועית של ההצגה, רק אז נצא איתה לקהל.
הסכמתי ומצאתי גם במאי: יוסף כריסטוף, עולה חדש מהונגריה, שהכרתי כששיחקתי בהצגה של טורקוב, שבה עבד כפועל במה. הוא סיפר לי שבהונגריה היה במאי ואף הראה לי פלקטים ותוכניות של הצגותיו. כריסטוף היה צירוף של כישרון גדול ואופי מתוסבך. הוא ביים הצגה ענייה בערכי הפקה אך עשירה בתוכן, מעמיקת חשיבה וסעורת רגשות, וידע להדריך ולהוציא את המקסימום מאיתנו השחקנים. הודות לכך הייתה ההצגה חוויה מעניינת וזכתה להצלחה גדולה, הן בביקורות בעיתונות, הן בקהל הרחב. ב-3 ביוני 1959 חגגנו את הצגת הבכורה וללהקתנו קראנו "להקת בדלתיים סגורות".
המחזה מתרחש בגיהינום, שבו נפגשות במקרה ארבע דמויות, כעונש על חטאיהן: אינז הלסבית - זהרירה חריפאי; גרסין העיתונאי - שמוליק עצמון; אסתל ריגו הנימפומנית – פנינה גרי; והחדרן – אלכס פלג, בוגר טרי של הסטודיו של הבימה. התחלנו להופיע במרתף קטן בתל אביב, ברחוב שלמה המלך. לא היה לנו רישיון למכור כרטיסים, אז שמנו אגרטל של פרחי ציפורן על שולחן קטן בכניסה ולידו פתק: "זה יכול לעזור" וקופסה לקבלת תרומות, והסדרנית נתנה לכל צופה פרח. הרצפה שימשה לנו במה ועשרים כיסאות מתקפלים סודרו מולה לקהל. לא היה לנו שום תקציב לבניית תפאורה או לפרסום, כך שהבמאי יצא לפני ההצגה לצופים, הסביר וביקש מהם לדמיין את הגיהינום: חדר ובו שלוש ספות, כחולה, ירוקה ואדומה, פסל וסכין. כל ספה נוצרה משני כיסאות מתקפלים שחוברו בסרט צבעוני. את הפסל גילם מאוורר גבוה, שגבו הופנה לקהל, והסכין צוירה ונגזרה מפיסת קרטון. ההצגה התרחשה ב"כל מקום" קטן וצפוף, שהוגדר כגיהינום, וכך סייענו לקהל לעוף על כנפי הדמיון וליצור לעצמו עולם דמיוני עשיר, לא ריאליסטי, שהכול בו אפשרי.
לאחר כמה הצגות הזמנו את מבקרי התיאטרון, והביקורות בעיתונים היו משבחות, נרגשות ונלהבות. כריסטוף, הבמאי העולה החדש, קיבל מחמאות רבות ומיד גם הצעות לביים בכמה תיאטראות. זהרירה קיבלה הצעה לשחק בבצל ירוק ועזבה אותנו, וסטלה אבני החליפה אותה בתפקיד אינז. השמועה על ההצגה המעניינת עברה מפה לאוזן, והוזמנו להופיע בכל הארץ. בתל אביב הצגנו אחת לשבוע במרתף של המועדון הלאומי ברחוב שלמה המלך, וכשהקהל החל לבוא, חיפשנו מקום גדול יותר. נדדנו לביתן האמנים, משם לבית הסתדרות המורים ולבסוף לאולם בבית מפעל הפיס, שהפך לאולם הקבע שלנו.
הצגנו את בדלתיים סגורות כ-400 פעם בשנותינו הראשונות, והצלחת ההצגה הייתה הבסיס להקמתו של תיאטרון שוליים נודד. בהכנסות הראשונות קנינו טנדר וציוד חשמלי, הזמנו שלט וחיפשנו לנו שם. הלכנו לקפה כסית לפגוש את נתן אלתרמן ולהתייעץ עמו, ושם פגשנו את הסופר שלמה שבא, בעלה של זהרירה. כששמע מה רצוננו, הציע מיד: "זווית", מתוך שירו של אלתרמן "זווית של פרוור". שם חד, צנוע, זווית ראייה מחודדת, אולי דוקרנית... התאהבנו בשם. השלט נתלה ויצאנו לדרך כתיאטרון זווית.
היינו חמישה מייסדים כשהתחלנו לעבוד על הצגתנו השנייה, אי העִזים מאת המחזאי האיטלקי אוגו בטי: השחקנים שמוליק עצמון, נאוה שאן, פנינה גרי ושמוליק עומר, שסיים לימודי משחק בסטודיו של הבימה וביקש להצטרף אלינו כמנהל הכללי, והבמאי כריסטוף, שהציע את המחזה וגם הסכים להצטרף לקואופרטיב שייסדנו בתנאי שיהיה המנהל האמנותי ובעל זכות ההחלטה היחיד. הסכמנו; הערצנו את כישרונו בבימוי, אם כי היו לנו ספקות לגבי טעמו האמנותי. הוא היה עולה חדש ולא הכיר את הקהל, את טעמו ואת הנושאים שעניינו אותו.
ההצגה אי העזים נכשלה והוצגה רק עשרים פעמים. כריסטוף הוזמן לביים בהבימה מחזה מאת ג'ורג' ברנרד שו, שלא התקבל היטב, ואז קיבל מלגת השתלמות באיטליה, נסע ולא חזר. נשארנו ארבעה שותפים. החלטנו על ניהול אמנותי משותף ועל קו של רפרטואר קאמרי, בהעדפה למחזות מקוריים. היו לנו שלוש מטרות:
- לאפשר לשחקנים צעירים להתקדם ולהתפתח.
- להיות תיאטרון נודד, צנוע, ערכי, "תיאטרון מונית" שמגיע לכל יישובי הארץ.
- להציג רפרטואר שאינו מוצג בתיאטרונים גדולים, חומר קאמרי מעולה.
היו לנו כמה הצלחות אמנותיות גדולות, אחת מהן ההצגה אהבה שכזאת מאת המחזאי הצ'כי פבל קוהוט. המחזה הוברח ארצה בעזרת חברים על ידי אחותה של נאוה שאן, שהייתה שחקנית בפראג, והיה למחזה הראשון שהגיע מעבר למסך הברזל ובו ביקורת נגד השלטון הקומוניסטי, על התערבותו בחיים הפרטיים. נושא המחזה היה סיפור אהבה בין סטודנטית למרצה נשוי באוניברסיטה שבה היא לומדת, שאשתו ממונה על ההתנהגות האישית והפוליטית במוסד מטעם המפלגה הקומוניסטית. לאחר שגילתה את הרומן שמנהל בעלה, דרשה האישה מהנהלת האוניברסיטה לאיים עליו בפיטורים. הוא נאלץ לעזוב את אהובתו, ואילו הסטודנטית, בייאושה, זרקה את עצמה על פסי הרכבת והתאבדה.
הבמאי גיורא מנור, ניצול שואה ויליד פראג שגדל אצל דודו בקיבוץ משמר העמק, ביים את ההצגה. בזכות התנאים הפיזיים הקשים - במה קטנה, חוסר תקציב ומקומות מוגבלים במונית – נאלץ מנור למצוא פתרונות שיצרו מציאות מעניינת יותר מאשר במחזה. מבקרי העיתונות היללו את ההצגה פה אחד והיא הוצגה כ-400 פעמים, חודשה והוצגה שוב במשך שנים. הבכורה התקיימה ב-1 בנובמבר 1960.
דברים דומים קרו בכמה הצגות שלנו ותרמו תמיד להעצמת חוויית הצפייה. באהבה שכזאת, למשל, איחוד תפקיד התובע בבית המשפט והטכנאי מפעיל הטייפ-רקורדר, לביצוע של שחקן אחד על הבמה, הוסיף לדמות עוצמה ותוקף. בתפקידים הראשיים שיחקו עמוס מוקדי ואלי כהן בתפקיד המורה, גיזלה אנסקי כאמו, נאוה שאן כאשתו, שמוליק עצמון כתובע ופנינה גרי כסטודנטית. שחקנים נוספים היו מוסקו אלקלעי, תדי תומא, מוטי בהרב ויפה יערי.
ההצגה המקורית החדשה בית במצב טוב, מאת משה שמיר ובבימויו, הצליחה במיוחד. היא סיפרה על קצין גבוה בצה"ל ועל יחסיו עם אשתו ועם השמרטפית הצעירה והנאה שלהם. סיפור אישי-משפחתי ביקורתי על קצין צה"ל לא היה מן המקובלות בימים ההם. גם הצגה זו הצגנו מאות פעמים ולאחר כמה שנים חידשנו אותה. הבכורה התקיימה ב-24 בפברואר 1962. בצוות הראשון היינו שמוליק עצמון בתפקיד סא"ל דן בן-ארי, פנינה גרי בתפקיד רות אשתו וליבנת שלום בתפקיד השמרטפית. בצוות המחליף הופיעו גדעון שמר, רבקה גור וליבנת שלם-שמר.
קהל בתיאטרון זווית
תיאטרון זווית פעל ללא הפסקה במשך כתשע שנים. הרפרטואר היה ברובו רציני וערכי, יצאו לנו מוניטין טובים והיה לנו קהל נאמן, שהזמין אותנו ובא אלינו שוב ושוב; ובעיקר היה לנו סיפור אהבה עם אנשי ההתיישבות העובדת. את החזרות האחרונות לבית במצב טוב קיימנו בקיבוץ כפר מסריק. התארחנו שם כשבוע וההצגה הראשונה הוצגה בחדר האוכל. אחריה, כמובן, התקיימה שיחת חברים, שהיו כולם בתפקיד מבקרי תיאטרון. היינו מאושרים שרוב הביקורות היו חיוביות, אבל גם למדנו מהרבה הערות בונות ומשפרות. את בדלתיים סגורות הצגנו לראשונה בקיבוץ כברי, שם היו לנו כמה חברים, מבקרים "מקצועיים", והוזמנו לשם עם כל הצגותינו. היינו התיאטרון הראשון שהופיע בערד ובעין גדי, בשנתם הראשונה.
בעין גדי, על גבעת היישוב, הופענו על במה של רגבים וקוצים, כשברקע ים המלח ולפנינו כחמישים צעירים וצעירות, המייסדים. לפתע החלה נושבת רוח מדבר חמסינית, מהירה, והקוליסות, ששימשו מסך אחורי, נפלו, עפו ברוח. אנחנו על הבמה, בגיהינום של סארטר, המשכנו בהצגה, מול קהל חצי עירום על רקע התפאורה האמיתית של ים המוות.
עוד הצגה ייחודית הייתה הכרטסת מאת המשורר הפולני טדיאוש רוז'ביץ, בבימוי קונרד סבינרסקי הצעיר והמוכשר, שהצגותיו התפרסמו בכל אירופה. הבכורה נערכה ב-6 באפריל 1965, והביקורות בארץ שיבחו והיללו, בעיקר את הבימוי, אך העלילה לא כבשה את לב הקהל הישראלי וההצגה הוצגה רק שמונים פעם.
שחקנים רבים הופיעו בתפקידים מרכזיים בכל הצגותינו, ובהם רחל מרכוס ושולה אדר בביבר הזכוכית; תרצה אתר וגדעון שמר בשטח של הפקר; שושיק שני, אריק לביא ורמה סמסונוב בברכט על ברכט; מיקי כפיר, מוסקו אלקלעי וזלמן הירשפלד בהכרטסת; לורה סהר וישראל סגל ביצור מוזר האדם (מסיפורי צ'כוב); עדנה פלידל ושלמה ניצן בפרח הקקטוס; גדעון זינגר ושמעון לב-ארי בהבה נתגרש; עודד תאומי וסטלה אבני בנושים; ומרים נבו, בת-שבע נועם ותדי תומא בארץ רחוקה.
לסיכום, 57 שחקנים שיחקו ב-23 ההצגות שהפקנו והופענו בהן 3,265 פעמים במשך תשע שנות חייו של התיאטרון. היו אלה שנים של שמחת יצירה, למידה והתפתחות, אבל גם שנים של שגיאות. לעתים נאלצנו לוותר על עקרון הצניעות בבחירת המחזה, שיהיה קאמרי, ערכי, ייחודי ולא סתם בידורי, בגלל בעיות כספיות.
שנת 1967 הגיעה ואיתה מלחמת ששת הימים. הופענו כחצי שנה בפני חיילים ללא תשלום ושקענו בחובות. התעייפנו. שיחקנו, ניהלנו, הקמנו ופירקנו תפאורות, נדדנו מקיבוץ למושב, בילינו שבוע בנגב-שבוע בגליל, נסענו נסיעות ארוכות כדי להופיע וחזרנו מאוחר בלילה. כששר החינוך דאז, זלמן ארן, הציע לצרף את התיאטראות הקטנים לגדולים, את זווית להבימה ואת במת השחקנים לתיאטרון חיפה, הסכימו שותפי בשמחה, וגם אני נאלצתי לומר לעצמי שכנראה הגיע יום הסיום ויש להתחיל משהו חדש.
יוסף כריסטוף, נפש פצועה וסוערת, היגר לגרמניה כפי שנודע לנו ושם התאבד. נאוה שאן הצטרפה לתיאטרון חיפה, שמוליק עצמון ואני צורפנו לקולקטיב שחקני הבימה, ושמוליק עומר התמנה לסגן המנהל של הבימה. תקופה חדשה ושונה התחילה.
שוב עזרו לי המקרה, יצר היוזמה והעקשנות: במרתף בניין הבימה, ששימש לצביעת התפאורות, הסריטו סרט על פי הדיבוק. הציעו לי להשתתף, וכשירדתי במדרגות וראיתי את ממדי המרתף, גובהו ורוחבו, דמיינתי מיד עד כמה הוא מתאים לתפקד כתיאטרון פרינג' אינטימי – מעין סדנה לקידום המחזה המקורי בעיקר.
במשך כל שנות תיאטרון זווית חיפשתי לו מרתף. הכרתי את כל מרתפי תל אביב ויפו; הם היו נמוכים מדי, צרים מדי או יקרים מדי. מרתף הבימה ממש נועד להצגות בסגנון אחר, לניסיונות ולהתנסויות, לפיתוח מחזות מקוריים שהיו אז די נדירים ולמתן אפשרות למחזאים ולבמאים צעירים לתרגול ולהתנסות.
במשך ארבע שנים שלחתי להנהלת הבימה מכתבים ובהם תוכניות מדויקות להפעלת המקום. ההנהלה הייתה מעוניינת, אבל תמיד דחתה את הביצוע: אין תקציב... התחכמנו והתחלנו לעבוד עם שני שחקנים מצעירי הבימה, מיקי ורשביאק ואיציק קלוגר, ועם המחזאי-במאי אמנון ז'קוב על מחזה ראשון שלו. ביקשתי מהמשוררת תרצה אתר, שהכרתי כששיחקה בתיאטרון זווית, הצעה לשם למרתף הבימה, והיא מיד חיברה והציעה "הבימרתף". ההנהלה קיבלה בברכה גם את השם וגם את המחזה וכך התחלנו. התיאטרון הנודד זווית מצא את מקום משכנו בבימרתף.
