משה שטרנפלד, מעצב במה

מאת מאירה שפי

מעצב הבמה משה שטרנפלד (1949-1994) ייזכר בתיאטרון הישראלי כדמות נדירה של מעצב שחרג מתחומו המוגדר והיה מעורב בכל סוגי היצירה הקיימים בתיאטרון - בימוי, משחק, מחול, תאורה ומוזיקה. את הכשרתו החל בגיל צעיר, כשלמד במגמת עיצוב בבית הספר אורט ברמת גן, שם גם רקד, שיחק והתנסה בבימוי. בהמשך למד עיצוב, משחק, פיתוח קול ובימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וגם לימד שם לצד ראש מגמת העיצוב לידיה פינקוס-גני, שהעריכה מאוד את גישתו האסתטית. בתמיכתה זכה במלגת קרן שרת שאפשרה לו להתמחות במשך שנה בלונדון אצל הבמאי מירצ'ה מרוסין. מ-1973 ועד מותו המוקדם עיצב שטרנפלד כ-140 תפאורות לתיאטרון, למחול, לאופרה, לפרינג' ולבימות בידור. מעורבותו הרבה במכלול התיאטרוני הביאה אותו להקדיש מזמנו גם לפעילויות באיגודי היוצרים, ובשנותיו האחרונות היה שותף בהקמת איגוד מעצבי הבמה ואף הגה את רעיון ייסוד מרכז הפרינג' בתל אביב ופעל להקמתו.

ייחודו של שטרנפלד כמעצב במה נבע מיכולתו להפוך את ההיבטים הפילוסופיים בדרמה לחוויה חזותית פואטית. הוא התרחק מדימויים ריאליסטיים גולמיים וחיפש ביטויים חזותיים שיבטאו את הרעיון המופשט, שקיים בטקסט הדרמטי אך קשה ליישמו באמצעים מוחשיים. התפאורות שעיצב התרחקו משחזור קונקרטי של מציאות והציגו זווית ראייה שהעירה בצופה את הרגש יותר מאשר את ההבנה המושכלת המיידית. כצייר אפשר לייחס את סגנונו לזרם המופשט הלירי, שנמנע מדימויים ברורים ומציע חוויית התבוננות שקטה.

מעורבותו של שטרנפלד בהצגות, שהייתה כאמור רחבה יותר מעיצוב הצגה כמקובל בזמנו, ניכרה למשל בפגישה שיזם בין שחקני הקבוצה של רִנה ירושלמי, שהעלו את ההצגה המלט (1989), לבין אבי עוז מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הפגישות נועדו להרחיב את בסיס הידע וההבנה ביצירותיו של שייקספיר, כפי שהעיד עוז: "עם שטרנפלד אפשר היה לדבר על משמעות של טקסט לא פחות מאשר על העיצוב".

בניגוד להשקפה כי תפאורה אמורה לשרת טקסט של מחזה, ראה שטרנפלד בעיצובה מעשה יצירה שנועד להאיר את תפיסת הבמאי וגרס כי "אחת הבעיות הרציניות [בעבודת העיצוב] היא להבין את הבמאי ולתת לו את מה שיעזור לו בעבודה". לכן הקדיש חלק ניכר מעבודת ההכנה לשיחות עם במאֵי ההצגות שעיצב. ההגדרה בת-זמננו של עיצוב כסצנוגרפיה תואמת את סגנונו, כיוון שראה בעיצוב הבמה יותר יצירה של אמן המדגים קונספט של הצגה ופחות תרגום אסתטי של הוראות הבמה. הבמאי מיכה לבינסון סיפר: "השיחות איתו בזמן העבודה היו על דמויות המחזה, הפילוסופיה שמאחוריהן ועל כל מיני דברים מסביב... שטרנפלד היה באמת אמן שהבין את נפש הבמאי". כך גם התרשמה מורתו, המעצבת פינקוס-גני: "הוא היה מתחיל לעבוד על תפאורה לא כמו צייר, אלא כמו במאי... היה משהו באינטלקט שלו, בצורה שראה תיאטרון ובמה... הייתה לו פילוסופיה ויזואלית משלו, עניינו אותו גם בימוי, גם משחק".

בשונה מהתפיסה המקובלת בתיאטרון, שלפיה אמורים מרחב הבמה והתפאורה המעוצבת עליה לייצג באופן מוחשי את החלל הבדיוני שבו מתרחשת הדרמה, שטרנפלד ראה במרחב הבמה דף ריק שהתפאורה שעליו מייצגת באופן פילוסופי את תוכן הדרמה. כך תיאר זאת שלמה ניצן, שעבד על ההצגה המלבוש (מאת ש"י עגנון, בימות, 1971): "יום אחד... הייתה חזרה כללית, והבמה הייתה נקייה, רק עם עיגול לבן על הרצפה. משה ישב ואז הוא קם, רץ לבמה הוריד את הסוודר שלבש, בנועם, ברכות כזאת הניח על העיגול, ופתאום הבמה השתנתה. זה היה פלא, נס..."

הבמאית רנה ירושלמי אהבה מאוד את הצמצום הפואטי של שטרנפלד, שהתאים לתפיסת הבימוי שלה, והם חברו ליצור את ההצגות מאלון הולך למות (1978), שש דמויות מחפשות מחבר (1985), המלט, הכסאות (1990), וויצק (1991) ורומיאו ויוליה (1993). בריאיון שנסב על עבודתם המשותפת סיפרה: "מצאנו שפה משותפת כאשר הוא אמר: אני מוכן להיות תפאורן אם אני לא צריך לעשות את זה, אני לא בא ושם על הבמה שום דבר... ואז הוא לקח את הרעיון ממני לעוד שלב, לחוויה נוספת. וזו הייתה התרומה שלו. בעיקרון - חוויות פיוטיות".

הבמאית עדנה שביט, מורתו של שטרנפלד באוניברסיטה, שאצלה אף עיצב לראשונה את הבמה בהצגה סטאטוס קוו ואדיס (1973), תיארה אותו כ"פילוסוף של תיאטרון שמדבר על מהות התיאטרון, על הדמויות - זה מה שעניין אותו בעיקר". התפאורה של ההצגה רומיאו ויוליה בבימוי ירושלמי, למשל, ממחישה היטב את דבריה. בחלל שבו התרחשה ההצגה הוצב סוס ענקי כפריט תפאורה יחיד, ושטרנפלד הסביר זאת כך: "הרגשתי שיש בסוס משהו מהאלמנט המיתי, הנושא בקרבו הרבה ארוטיקה. חיפשתי משהו שיסייע וגם יגרה את המחשבה והדמיון".

רומיאו ויוליה מאת שייקספיר, אנסמבל עיתים במסגרת תיאטרון הקאמרי, 1993, בימוי: רנה ירושלמי. צילום: מורל דרפלר

רישום שעשה שטרנפלד להצגה הלוויה חורפית (1978) מדגים אף הוא כיצד נכחה תפיסתו הפואטית גם כאשר עיצב תלבושות. אופן הרישום הלירי מקשה להבחין בפרטים, דוגמת גזרת התלבושות ואופן תפירתן. כשנשאל כיצד ניתן ליצור תלבושות מסקיצה כללית כל כך, ענה: "רוח הדברים היא הדבר החשוב".

הלוויה חורפית, מאת חנוך לוין ובבימויו, הבימה, 1978. צילום פרטי

​

הבמאי איציק ויינגרטן אהב את הכלים הפשוטים ששטרנפלד נתן בידיו בהצגה הבולשת חוקרת (1986): "הוא נתן לה [להצגה] להיות יצירה עצמאית, הוא לא כפה את עצמו עליה... הדימוי המרכזי היה סורגים, בית סוהר... משה אמר, נלך על חוטים לרוחב הבמה... זה היה אביזר שנתן מקום לאפשרויות נורא כואבות אבל גם נורא מצחיקות... בסיום ההצגה נשמעה ירייה ואז בבת אחת נשפכו לבמה עשרות תפוזים אמיתיים, צבעם כתום על רקע עצי הפרדס הירוקים-שחורים". נראה כי ויינגרטן התרשם שהעיצוב מעשה ידי שטרנפלד הוא יצור תיאטרלי הצומח לצד הבימוי ולא עבודה המיישמת את הוראות הטקסט בלבד.

דרכו של שטרנפלד הומחשה גם בהצגה מאלון הולך למות. בעוד הגיבור ממתין למותו במיטת חוליו, הוא מספר ארבעה סיפורים דמיוניים, שאינם אלא השתקפויות של חייו המחזירות לו את בבואתו כבראי. מאלון שכב במיטה שהוצבה אנכית על רצפת הבמה, והקהל צפה בה מולו. מבקר תיאטרון אחד לא היה מרוצה ממצג זה: "הצופה מסתכל על המתרחש מנקודת תצפית שבתקרה... וכיוון שעיקר ההתרחשות היא על רצפת הבמה נוצר אי-תיאום בין שני המישורים". אולם בהצבתו את מאלון השוכב באופן אנכי, גרם שטרנפלד לדמויות הנוספות על הבמה להמחיש את היותם השתקפות שלו ולמעשה של החיים כולם. בכך עיצב תמונה פואטית ברוחו של סמואל בקט וברוח הבימוי של ירושלמי.

מאלון הולך למות, על פי סמואל בקט, תיאטרון חיפה, 1987, בימוי: רנה ירושלמי. צילום: מורל דרפלר

שטרנפלד אהב את כל תחומי התאטרון והבין במידה שווה במשחק, בבימוי, במחול, בתפאורה, בתלבושות ובתאורה. את כל אלה גייס כדי לקיים את האווירה התיאטרונית, כך שתתאים לתפיסת הבמאי ולתפיסתו הרעיונית המגובשת.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בן עמי, נחמן, "לא למות ולא לחיות", מעריב (30 במאי, 1978).

פישביין, עינת, "בחייהם ובמחלתם", ידיעות אחרונות (אוקטובר, 1994).

שֹהם, פרידה, דברים לזכרו של משה שטרנפלד (טקס במכללת סמינר הקיבוצים, 30 בדצמבר, 2003).

שוחט, ציפי, "משה שטרנפלד 1949 - 1994", הארץ (אוקטובר 1994).

שפי, מאירה, ריאיון עם רנה ירושלמי (23 בינואר, 2004).

שפירא, רות, "סוסו של שטרנפלד", מעריב (נובמבר, 1993).

"התפאורות של משה שטרנפלד", הארץ (ינואר, 1975).