הקומקום – התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל

מאת פרופ' דוד אלכסנדר

"קבוצת בימנים וסופרים אירגנו להם להקה בשם הקומקום להצגות סאטיריות מיסודו ואופיו של 'הראי העקום' שבו ישתקפו חיינו בארץ ישראל ובגולה בצורות הומוריסטיות וגם רציניות..."

כך, במילים ספורות בעיתון הארץ בניסן תרפ"ז, התבשר הציבור היהודי בארץ על לידתו של תיאטרון חדש - נוסף על מעט הבמות שפעלו מראשית שנות העשרים - קברט סאטירי. בראש הקבוצה של "בימנים וסופרים" עמד אביגדור המאירי: סופר, משורר, פובליציסט והוגה דעות יליד הונגריה, שעלה ארצה עם קבוצה של סופרים בראשות חיים נחמן ביאליק בקיץ 1921.

המאירי החל לכתוב ולפרסם ביקורת חריפה ונוקבת, על עניינים ועל אישים שעמדו במרכז חיי החברה והקהילה, כמעט מיד עם עלייתו ארצה, במסגרת סדרת חוברות סאטיריות בשם לב חדש (1924-1921): "לב חדש הוא בית-קיבול לכל אותן התלונות שאין להן מקום בעיתונותנו 'העדינה' [כך במקור]... במעשים מגונים ובחוסר כשרון נלחם בכל כוחותינו..." לימים יצטרפו אליהן ביטאון סאטירי נוסף: המחר – דוכן למלחמת האידיאות (1925), טור פובליציסטי ביקורתי בעיתון הארץ וכן "ספינת הדגל" לעתיד של הביקורת האידיאולוגית העוקצנית והמושחזת - הבימה הסאטירית הקומקום.

הקמת הקומקום בתחילת 1927 נועדה להביא לתל אביב הקטנה קברט ספרותי המושתת על מסורת הבימה הזעירה האירופית הפופולרית של סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה העשרים - מקום למפגשי חברה אופנתיים משולבים בהופעות ספרותיות, בוויכוחים אינטלקטואליים ובאלתורי תיאטרון. להמאירי חברו אליעזר דונת (אף הוא איש בודפשט מובהק) ועוד ארבעה שחקנים: רפאל קלצ'קין, יעקב (יאן) טימן, יהודית (אידה) פרקל וקטיה בת-הרים. ארבעה זוגות ידיים עזרו במלאכות ההפקה: פסח עיר שי (גרפיקאי וצייר, מעצב התפאורות והכרזות של התיאטרון), כרמי (אשר על האביזרים וידוע רק שם משפחתו) וצמד פועלי הבמה מילנר (ללא שם פרטי) וישראל (ללא שם משפחה) ("אשר הוציאו את התכניות לפועל בכישרון רב"). הופעת הבכורה של הלהקה החדשה והחדשנית בנוף התיאטרון הארצישראלי המקצועני בעשור הראשון לקיומו התקיימה ב-1 במאי 1927 (כ"ט בניסן תרפ"ז) באולם הקונסרבטוריון שולמית שברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בנוכחות קהל של כ-160 איש.

 ​              

 הרמז הראשון למקוריות הסגנונית הצפויה נמצא כבר במודעה שקידמה את פני המוסד האמנותי החדש. בימים שבהם הצגות וסרטים פורסמו באמצעות מודעות דפוס-בלט בצבע אחד וללא עיצוב - הקומקום הכריז על בואו בכרזה שהודפסה בשלושה צבעים ושנשאה את לוגו התיאטרון. מתחת לרישום מודרניסטי של קומקום רותח המעלה אדים שורטטו המילים הבאות: "הקומקום - בימה לביקורת, חזיונות ופטפוטים".

התוכנית הראשונה, שארכה כשעתיים, כללה קטעי משחק ושירה, מערכונים שהוקדשו לחלוצים המעצבנים ולהנהגה הפוליטית של היישוב, פרודיה אופראית ומערכון שנון על השוטר העברי ועל המשטרה (שהצטרפות לשורותיה נחשבה לפחיתות כבוד בעיני בני התקופה). אבל אין ספק שהחידוש העיקרי היה בדמותו של הקונפרנסיה (שאותו גילם דונת) - מנחה המציג את הנושאים המועלים על הבימה ומקשר בין הקטעים השונים. במקביל נדרש הקונפרנסיה לאלתר תגובות להתרחשויות בזמן אמת, אם בתוך התיאטרון ואם מחוץ לכתליו.

את ההצגה הראשונה פתח דונת במונולוג ארוך שפרש את החזון של תיאטרון סאטירי ראשון בארץ ישראל "אחרי אלפיים שנות" ואת העניינים שיעמדו על סדר יומו כמועמדים לניתוח באזמל הביקורת העוקצנית: "כן רבותי – איפה הפסקנו אתמול, לפני אלפיים שנה? אה, כן, בדבר לא נעים במקצת: בחורבן בית המקדש, בגלות... כן, היינו ילדים רעים. הקומקום צורב במקצת. צריך להיזהר. נמלא את הכוסות ובינתיים נקשיב לזמזומו... סוכר אחד יותר מדי לא נשים בכוס. במקום הרבה סוכר – קצת רום חריף. עם אוהב חריפות אנחנו..."

הרעיון לקיים קברט בנוסח המועדון האירופי, בישיבה סביב שולחנות עם כוסות משקה, לא האריך ימים. בקונסרבטוריון שולמית התקיימה עוד הופעה אחת לאחר הבכורה, והצגה נוספת הועלתה ביריד המזרח. מ-18 במאי ואילך עבר התיאטרון להופיע באולם המופעים המרכזי של התקופה: בית העם. כמעט חודשיים לאחר הופעת הבכורה (ב-5 ביולי) הופיע הקומקום לראשונה באולם סינמה ציון בירושלים וזכה לקבלת פנים נלהבת.

תהליך הסתגלותו של הקהל לפורמט המפתיע ויוצא הדופן היה איטי משהו, אף על פי שהעיתונות קיבלה אותו מלכתחילה באהדה מחבקת ובביקורות חיוביות. התוכנית הראשונה הועלתה עשרים פעם בפני קהל - מספר הצגות מכובד ביותר לא רק עבור תיאטרון חריג בעולם התרבות באותו עשור, אלא אפילו בהשוואה לכל להקת תיאטרון ותיקה יותר.

עם ייסוד התיאטרון הכינה הלהקה מראש את שלוש תוכניותיה הראשונות, כשהכוונה הייתה להעלות תוכנית חדשה מדי שלושה שבועות ובכך להימנע מהפסקות ארוכות בין התוכניות השונות. לקראת התוכנית החמישית הצטרפו ללהקת הקומקום שחקנים נוספים, בהם עמנואל הרוסי, הלל ברגמן (אבי חנן), יונה שרביטית, טובה פירון, בצלאל לונדון, דוד בריינין ומרים הורוביץ-שלונסקי.

לימים ישים המנהל המייסד של התיאטרון והכותב הכמעט בלעדי של חומריו, המאירי, בפי הקונפרנסיה שלו זיכרונות מימי הבראשית של התיאטרון, כשהיה עולל חדש במשפחת התיאטרון העברי בארץ ישראל:

ילד שנולד וחונך להורים בלתי-מפלגתיים... אמו לא נולדה עדיין בכלל - אמו היא תל אביב של מעלה שאינה שייכת לא למפלגת הימין ולא למפלגת השמאל - אלא לעצמה. אותה תל אביב שידיה ע ו ש ו ת במקום לדבר בהן... ששדיה מניקות אלפי יהודים קטנים בחלב טוב ובלתי מהול במים; שפיה מדבר עברית באמת ואמת בעברית...

אבי הילד הוא המשורר אביגדור המאירי, בעל משוגע במקצת כמו כל אוהב אמיתי...

תשע תוכניות העלה התיאטרון במשך תקופת קיומו הקצרה (כשנה וחצי), ואליהן נוספו הופעות שיוחדו לאירועים מיוחדים (הצגת "יובל ה-31", תוכנית מיוחדת לכבוד ביקורו של ז'בוטינסקי, חג "יובל הצגת המאה" וכן נשפים היתוליים בשמחת תורה ובפורים). בכל פעילויותיו, תוכניות "מן המניין" ומופעים מיוחדים, נשאר הקומקום נאמן למתכונת המקורית של הקברטים האירופיים ונשמר המבנה של תוכניות שהורכבו ממערכונים ומדיאלוגים קצרים, מפזמונים ומדברי קישור. ברפרטואר התיאטרון לא נכלל בשום שלב מחזה עלילתי שלם - בניגוד להמטאטא שיירש את מקומו כתיאטרון הסאטירי הבא בארץ ישראל.

בתוכניות השונות הועלו נושאים שנגעו במגוון רחב של היבטים בחיי היומיום של חברה מתחדשת ו"מתהווה" - על שלל דמויות שהיו חתך מייצג של חברת מהגרים רב-תרבותית. מוסדות כלכליים, חברתיים ואמנותיים נחשפו אף הם לביקורת לגלגנית, ולצדם הוקעו תופעות מעולם הביורוקרטיה השלטונית, סדרי מינהל מוניציפליים ודתיים ואידיאולוגיות פוליטיות.

כצפוי, העיסוק הסאטירי הלעגני והמעוות בתופעות, במנהיגים ובאישים הקשורים בממסד הפוליטי של היישוב היהודי היה מנגנון-הדק לפולמוסים נוקבים וחריפים ביותר. פעמים רבות התקומם הקהל לא כלפי עצם הביקורת הסאטירית, אלא בשל צורת ההבעה הבימתית הגרוטסקית והעולבת.

שלושת המערכונים הפוליטיים הבולטים ברפרטואר הקומקום היו "על כס המשפט", "ישיבת הרבנים לתקנת הממזרות בארץ ישראל" ו"אנחנו לא נשקוט עד...!" האידיאולוגיות המפלגתיות והמנהיגות, חילונית ודתית כאחת, הוצגו בהם במערומיהן. המכנה המשותף לכל השלושה היה הוקעת הצביעות וחשיפת הפרצוף האמיתי שמאחורי "מסכת המנהיג".

הפזמונים שעיטרו את התוכניות השונות כללו שני רבדים: שירי זמר קלילים והומוריסטיים, כיאה לקברט סאטירי, ומה שהמאירי כינה רומנסות - שירים שחרגו לחלוטין מן הסגנון והנימה האירוניים המוכרים. המוטיב המרכזי ברומנסות ("בואי אמי בואי הנה", "שבחו והודו לתל אביב" ו"ירושלים ירושלים" היו הבולטות שבהן) היה שירת חלוצים אוהבת, מלאת ערגה לאתרים ולנופים בארץ שאותה באו לגאול וליישב. "ירושלים ירושלים" ("מעל פסגת הר הצופים"), שחובר והושמע סמוך למאורעות הכותל של שנת תרפ"ט, בתוכנית 8, עורר התרגשות רבה בעת השמעתו ("מצא את הדו הכואב בלב הקהל אכול הכאב, ואשה אחת פרצה בבכי חרישי. זאת הייתה המחאה הכי חריפה נגד ממשלת ירושלים..." נכתב בדאר היום ב-12 באוקטובר 1928. לימים תהפוך הרומנסה לשיר עם "המנוני" מיתולוגי.

ככל קברט סאטירי ראוי לשמו ולמוניטין שלו, גם הקומקום ניהל מערכת יחסים ענפה וסוערת עם קהליו הרבים, עם ההנהגה היהודית ועם עיתונות התקופה, ובעיקר הארץ ודאר היום. למרבה הפלא, השיח עם הצנזורה שהנהיג הממשל הבריטי היה מתון, ולמעט מערכון אחד, שנפסל להצגה והופיע בדפוס בעיתון יומי ("אנחנו לא נשקוט עד...!" מתוכנית 9), לא תועדו עימותים עם נציגי השלטון הזר בעניין חופש ההבעה.

הביקורת המשמעותית ביותר כלפי חלק מן הטקסטים החריפים באה דווקא מתוך התיאטרון עצמו - בהתנגדותם הנמרצת של חברי הלהקה לחלק מן האמירות שהושמו בפיהם, פעמים רבות ללא התייחסות לרגשותיהם, לנטיותיהם בעניינים אסתטיים, ובעיקר לעמדותיהם הלאומיות והפוליטיות. המחלוקת הבולטת ביותר בין המאירי לשחקניו התעוררה סביב המערכון "על כס האמת" (תוכנית 6), שהעלה על המוקד מנהיגי זרמים פוליטיים ומניפסטים רעיוניים ריקים מתוכן. רוב אנשי הקומקום מחו על הצגת האידיאולוגיות המנחות את היישוב היהודי כצביעות וסירבו לעלות לבמה ולהשמיע את הדברים בקולם.

ההתנגדות הקולקטיבית של חברי הלהקה לטקסטים שעמדו בסתירה להשקפת עולמם - כחלוצים שבאו להניח את היסודות לתרבות עברית מתחדשת (ולאו דווקא כמהפכנים חתרנים ואנרכיסטים, על אף היותם חלק ממסגרת סאטירית) - הייתה אחת משתי הסיבות העיקריות שהביאו לפירוקו של התיאטרון. הסיבה השנייה הייתה נעוצה באישיותו של המאירי - איש דעתן, עוקצני ועיקש - ובניהולו את התיאטרון כ"סולן דיקטטורי" (לפי תיאורי עמיתיו). מצד אחד, התיאטרון היה אפוא מן המצליחים והפופולריים בחודשי קיומו (וכך גם בכל הקשור למצבו הכלכלי), אולם מצד אחר התנהל בחלק לא מבוטל מן הזמן בתוך מערכת של מתחים ועימותים יצריים.

במשך 18 חודשי קיומו עבר הקומקום שלושה גלגולים: הקמתו על ידי המאירי עם קבוצה של חמישה שחקנים; הצטרפות שחקנים נוספים לקראת התוכנית החמישית; ופרישתם של כלל שחקני התיאטרון (למעט אליעזר דונת) לאחר התוכנית השישית (מרס 1928). הפרישה הביאה להקמת התיאטרון הסאטירי המתחרה המטאטא (שלונסקי: מעט התה שנשאר מן הקומקום...) באפריל של אותה שנה. הפורשים חתמו עם המאירי על הסכם שלפיו לא ילווּ הפרידה והקמת התיאטרון המתחרה בשערוריות ציבוריות גלויות. במקביל המשיכו המאירי והקומקום להופיע והעלו עוד שלוש תוכניות חדשות (תוכניות 9-7), עד שהתיאטרון נסגר סופית בתחילת 1929.

את תרומתו של הקומקום לדורו ולתרבות העברית המתחדשת, שלא עמדה בשום יחס למשך קיומו, ניתן לסכם במובאות מתוך שלושה מאמרים בעיתון דאר היום:

תיאטרון סאטירי, אמנותי-בצורתו ומדיני-לאומי בתכנו הוא אספקלרית חיינו הציבורית, אספקלריה מאירה בה משתקפת בבואתנו הלאומית והאנושית... (ידידיה בן ציון, יולי 1927).

הקומקום הוא תיאטרון סאטירי, במה ציבורית-לאומית מדינית ותרבותית כאחת... הקומקום אינו בא לתת לנו שעה של נחת-רוח או מזמוטים גרידא, ואפילו לא "מוסר השכל חברותי" בצורה אמנותית ובכפפות של משי – כי אם בא להוכיח ולייסר בלי משוא פנים, בלי חנופה ובלי להרתע לאחור, את הפרט ואת הכלל, את היחיד ואת הציבור, את כל המעמדות ואת כל המפלגות... (מאמר מערכת, נובמבר 1928).

האם מותר לדבר על עניני התיאטרון במזרח של העיתון – במאמר ראשי? מותר ומותר, כי העניינים האלה אינם פחות חשובים מבניין דרכים בשכונות או מפולמוס מפלגתי נבוב... הקומקום הוא כולו ציבוריות, עניני דיומא ופוליטיקה במובן האמיתי של המילה (בן-ברוך, אוקטובר 1928).

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלכסנדר, דוד, הקומקום ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל (עבודת גמר לתואר שני, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1975) (נספח: תמלילי תחקירים עם אנשי תיאטרון הקומקום. ההקלטות המקוריות שמורות במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב).

המאירי, אביגדור, "דברי המנחה (הקונפרנסיה) בשתי הצגות של תיאטרון 'הקומקום'", במה 160-159 (2000), עמ' 107-101.

המאירי, אביגדור, כתבי-יד יצירות לקומקום (תל אביב: ארכיון גנזים, תיקים: 119, יז-יט) (העתקים מצולמים מצויים גם במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב).

טלפיר, גבריאל, "ארבעים שנות פעילות בימתית בא"י (1890-1930)", גזית כ"ב(א-ד) (אפריל-יולי 1964), עמ' 36-5; גזית כ"ב (ח-ה) (אוגוסט-נובמבר 1964), עמ' 42-5.

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1974).

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו (תל אביב: ספריית ראשונים, 1958).